<h1>כללי דקנקנים לבעל ההשלמה כפי שרשם נכדו מפיו</h1>
<h2>דף לג.</h2>
כללי דקנקנים מפי אדני זקני הרב ר' משולם ז"ל. כל דבר שמכניסו לקיום בין כלי עץ בין כלי חרש דינם שוה וצריכים מילוי ועירוי שלשה ימים מעת לעת או ישון שנים עשר חודש (שם) [שני] ההכשרים שוים, והכי נמי סגי להו בהגעלה, והרב ר' משה ב"ר יהודה ז"ל מייתי בק"ו ציר שורף אור לא כ"ש דהא אסיקנא פ' אין מעמידין [ל"ג ע"ב] שמותר לתת ציר ומורייס לכתחלה לתוך הקנקן כדי לתת לתוכן יין לאחר מכאן לכתחילה, מפני שהציר שורף טעם היין וכ"ש מים רותחים הבאים מכח האור, ועוד ק"ו ומה בשאר איסורים אם נשתמש בהם בחמין אינו ניתר במילוי ועירוי וניתר בהגעלה יי"נ שניתר במילוי ועירוי אינו דין שניתר בהגעלה, וחזינן נמי בפ' השוכר [ע"ד ע"ב] דקא אמר רבא נעוה ארתחו, והחילוק שיש בין כלי עץ לכ"ח הוא בכלים שאין מכניסן לקיום [דכלי עץ] סגי להו בהדחה ואפי' נשתמש גוי זמן מרובה שנה או שנתים סגי להו בהדחה, ומאי הדחה שפשוף שישפשפם בידו בכח, והא מלתא חזינן (בה) [לה] (מיהא) [מהא] דאמרינן בפ' השוכר [ע"ה ע"ב] גבי הלוקח כלי תשמיש מן הגויים דברים שלא נשתמש בהם כל עיקר מדיחן ומטבילן ואי הדחה בעי למימר שטיפה במים כל דהו למה לי מדיחן הא בטבילה איכא העברה במים, אלא לאו ש"מ מאי הדחה שפשוף, וכלי חרש אע"פ שאין מכניסו לקיום אם נשתמש ביה פעם ראשון אסור דלא סגי ליה בשפשוף בלא מילוי ועירוי כדאמרינן כסי רב (אחי אסור) [אסי אסר ורב אשי שרי אי שתי בהו עכו"ם פעם ראשון כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בפעם שני איכא דאמרי פעם ראשון ושני כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בפעם ג' והלכתא] אשתי בהו גוי פעם ראשון ושני אסור ושלישי מותר, פי' כסי של חרס, וקאמר אם נשתמש בו גוי פעם ראשון ושני אסור כלומר אפי' נשתמש בו ישראל פעם ראשון וגוי פעם שני אסור, וטעמא דמלתא משום דכלי חרס בלע אפי' פעם שני אסור, וזה דבר הנראה לעינים בכל יום ו[כד]בלעי טובא בעי מילוי ועירוי, שלישי מותר כלומר אם נשתמש בו ישראל פעם ראשון ושני אפי' נשתמש בהם גוי מכאן ואילך סגי להו בשפשוף, דמפעם (ו)שני ואילך לא בלעי כלל. אבל בדבר המכניסו לקיום אפי' נשתמש בהם ישראל כל ימיו וגוים נשתמשו בהם לפי שעה צריכין הכשר גדול כדאמרינן פ' השוכר [ע"ד ע"ב] כל דבר שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו בי' רבנן. וכלי מתכת דינם ככלי עץ ואי משכחת בהו מכניסו לקיום בעי הכשר גדול, ואי לא בשפשוף סגי להו. והא דאמרינן פ' השוכר [שם] תנו רבנן הגת והמחץ והמשפך של גוים ר' מתיר בנגוב וחכמים אוסרין, [ו]מודה רבי בקנקנים של גוים שהן אסורין ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום, של עץ ושל אבן ינגב ואפי' לרבנן, והרי גת ומחץ ומשפך דדבר שאין מכניסו לקיום הוא ואפילו הכי קאמר דבעי נגוב והכא אמרינן דדבר שאין מכניסו לקיום (ככלי) [בכלי] עץ סגי ליה בשפשוף, יש לומר דהפרש [איכא] בין גת ומחץ ומשפך שהם כלים שמשתמשים בהם מן הגתות שהיין חם ובלע טפי, גת הוא שדורכין בו ומחץ הוא הכלי שדולין בו מן הגת [והלכך גת] ומשפך ומחץ בעי נגוב, אבל שאר כלים דעלמא שמשתמשים בהם כשהיין צונן סגי להו בשפשוף, אבל הנך (כ)שמשתמשים בהם כשהיין חם בעי נגוב, לא שנא תחלת תשמישן ביד ישראל ונשתמש [בהם גוי אחרי כן לא שנא תחילת תשמישן] ביד גוי (אחרי כן) בעי נגוב, והיינו דאמרינן בשלהי פ' ר' ישמעאל [ס' ע"ב] ההוא גוי דאשתכח במעצרתא אמר (רבא) [רב אשי] אי איכא טופח להטפיח בעי הדחה ובעי ניגוב, ומעצרתא היינו גת ואעפ"י שהי' התחלת תשמישו ביד ישראל בעי נגוב מפני שחוזר ובולע ע"י שהיין חם. מיהו בפ' השוכר [ע"ה ע"א] בתר הא מלתא הגת והמחץ אמרינן, הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאים העדשים והלולבין מדיחן ואמרינן עלה כדרך שאמרנו בטהרות כך אמרו ביין נסך. ופר"ש עדשים היינו גת עצמה וכתב דאהא סמכינן דגת שלנו סגי בהדחה, ולפום האי סברא ליכא חלוק בין גת ומחץ לשאר כלים, והא (בפ') [דפ'] אין מעמידין [ל"ג ע"ב] דמשמע כל כלי עץ שאין מכניסו לקיום סגי בהדחה כי הא מתניתא, וההיא מתניתא דגת ומחץ דלאו כהלכתא היא, וכן נמי ההיא דמעצרתא שהצריכוה נגוב. והראב"ד ז"ל משוי חילוק אפי' בכלי עץ בין תחלת תשמישו ביד [ישראל לבין תחלת תשמישו ביד] גוי דכי אמרינן דסגי בהדחה מיירי בתחלת תשמישן ביד ישראל אבל תחלת תשמישן ביד גוי בפעם ראשון או בפעם שני בעי ניגוב, וההוא גוי דאשתכח בי מעצרתא מוקים לה [בפעם שני] והיינו החילוק שיש בין כלי עץ לכלי חרש, בכלי [חרש] פעם ראשון ושני בעי מילוי ועירוי, וכלי עץ סגי בניגוב, וההיא (גוי) [דגת] מוקים לה בפעם שני שלא נשתמש בו ישראל אלא פעם אחת עדיין דאיהו לא משוי חילוק בין גת ומחץ ומשפך לשאר כלים דעלמא אלא בין תחלת תשמישו ביד ישראל לתחלת תשמישן ביד גוי, והא דגת ומחץ מיירי בתחלת תשמישן ביד גוי ובעי נגוב, ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. ובדין נגוב אפליגו בי' רב ושמואל [ע"ה ע"א] ולפי הפי' שכתב רש"י ז"ל שהוא עיקר משמע דכיון דהלכתא (כתו') [כרב] באיסורי, לרטיבתא יהא צריך אפר ומים, ואפר ומים, אבל לדיבשתא סגי לי' (לאפר) [באפר] חדא זימנא, ויעשה מים ואפר ומים בהדי מיא בתראי דטפי בעי הכשר לרטיבתא מיבשתא, ומיהו הרמב"ם ז"ל כתב מדיחן במים ובאפר ארבעה פעמים ואם היתה בהם לחלוחית מקדים האפר למים ואם לאו מקדים המים. וגבי ההוא מתניתא דמי שהיו גתיו ובית בדיו טמאים דאמרינן כשם שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך ואמרינן עלה הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים רשב"ג אומר בשם ר' יוסי מניחן תחת הצינור שמימיו מתקלחין או במעיין שמימיו רודפין וכמה עונה או יום או לילה ואמרי לה חצי יום וחצי לילה ולא פליגי הא בתקופת ניסן ותשרי, הא בתקופת טבת ותמוז, וכן עשו מעשה שהניחו כלי תחת גלגל הטחנה, והעושה כן צריך להזהר שילך קלוח המים בכלו בבת אחת כגון שיסיר ממנו שוליו דאי לאו הכי כיון שיתמלא הכלי מן המים שוב אין בו קלוח ורדיפה. וכלים מזופפין אם הם כלים של עץ שאין מכניסן לקיום צריך קליפה (ואח"כ) [וא"צ] נגוב כדאמרינן [ע"ד ע"ב] גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה של עץ ר' אומר ינגב וחכמים אומרים יקלוף את הזפת ולבסוף ולא כלום אין צריך ניגוב, ואעפ"י דגת צריך נגוב אחר קליפה לא דמי לגת משום שתשמישו חם וכו'. ורבינו תם ז"ל כתב דבכלים של עץ שאין מכניסן לקיום אם הם מזופפין סגי בניגוב ואם של חרש או של עץ ומכניסן לקיום לא סגי להו בהדחה בלא מילוי ועירוי דבחרש אפי' אין מכניסן לקיום האי דינא אית ליה וצריך מילוי ועירוי אחר קליפה משום דאמרינן כבולעו כך פולטו הכי נמי סגי בכלי חרש אפילו מכניסו לקיום, והראב"ד ז"ל כתב דצריכה קליפה ואח"כ מילוי ועירוי, מיהו לר"ש מסתבר דלמילוי ועירוי לא צריך קליפה וכן כתב הרב ז"ל, וראי' לדבר הא דתניא בפרק אין מעמידין [ל"ג ע"א] קנקנים של גוים חדשים מותרים ישנים או מזופפין אסורין גוי נותן לתוכן יין וישראל נותן לתוכו מים וכו', והא התם דקתני בהדיא מזופפין וקתני ישראל נותן לתוכו מים דהיינו מילוי ועירוי ולא אדכר (בין) [בהן] קליפה כלל דמילוי ועירוי מהני בלא קליפה, וכן נמי הא דאמרינן בגמ' [ע"ה ע"א] הני רווקא דארמאי דמזייא מדיחן דעמרא מנגבן דכתני מיישנן אית בהו קטרי (שדי) [שרי] להו דוקא לגבי ישון (הא) [הוא] דאמרינן הכי מפני שטעם היין שנבלע בתוכו אינו יוצא בישון שאין הרוח שולט בו אבל למילוי ועירוי לא צריך למשרי להו מפני שהמים נכנסים לתוכו ומבטלין טעמו וכבולעו כך פולטו, ולהני חבית שלנו שקורין וויישילש אם הוא עושה לו מילוי ועירוי אינו צריך להתיר הפשת[ן] שבו שקורין מלט כמו שאמר הראב"ד ז"ל משום דאמרינן כבולעו כך פולטו, וגם אינו צריך להתיר החגורות שקורין צלקלש משום האי טעמא דאמרינן זה הכלל אין לך דבר דלא סגי במילוי ועירוי לבד מכלי נתר דאמרינן [ל"ג ע"ב] אין להם טהרה עולמית. והרמב"ם ז"ל גריס גבי כסי אשתי בהו גוי פעם אחד וכו' כלומר גוי ששתה יין בכוס אחד ולא הדיחו אלא פעם אחת כו"ע לא פליגי דאסור לפי שאי אפשר שלא ישאר צחצוחי יין בכוס, שלישי מותר, ומכאן שאחר שישתה גוי בעינן הדחה פעמים. ובפי' מכניסו לקיום מסר כלל הר"מ בר' יהודה ז"ל שכל דבר שצריך לטלטלו ולהפכו על צדו בכל פעם ופעם כשמריקים ממנו [מקרי מכניסו לקיום] והשמלש והבראלש וכיוצא בהם אין מקרי מכניסו לקיום מיהו אי סתמינהו ועבדו ברזא ומוציא דרך הברזא ולא דרך הפה מכניסו לקיום (מיהו אי סתמינהו ועביד ברזא ומוציא דרך הברזא ולא דרך הפה מכניסו לקיום) קרינא ביה ובעי הכשר גדול וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובת שאלה. ובהנך שאין מכניסו [לקיום] דאמרינן דסגי להו בשכשוך כתב רבינו שמואל דאם הם נגובים לא בעי ולא מידי, מיהו הראב"ד ז"ל הורה בו לאסור בתשובת שאלה שאם הכניסו לתוכו יין בלא הכשר אסור בשתיה. גרסינן בפ' השוכר [ע"ד ע"ב] רבה כי [הוי] (משכר) [משדר] גולפי (לקרפפא) [להרפניא] סחיף להו אפומייהו וחתים להו אברצייהו, אלמא קא סבר כל דבר שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו בי' רבנן ומש"ה הוי חתים [כי הוי משדר] ממקום למקום כדי שלא יוכל להשתמש בו גוי אפי' לפי שעה, גרסינן בפ' בתרא של ע"ז [שם] גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה. כללא דמלתא אליבא דרבנן דהלכתא כותייהו דגת של אבן היכא דזפתה ולא דרך בה בעי נגוב ובהכי סגי דלא בלע טפי ושל עץ לא סגי ליה בנגוב הזפת (שלא) [אלא] יקלוף הזפת ואח"כ ינגבה דבשל עץ עבר היין בזפת ונבלע בו לפיכך צריך נגוב בגת אחר קליפה וכלי חרש לא סגי לי' בקליפה בלא מילוי ועירוי, מיהו במילוי ועירוי לא בעי קליפה כך דעת הראב"י ז"ל. אך הרב ראב"ד ז"ל כתב דבעי קליפה (לא) [ואז] מהני ליה מילוי ועירוי אבל בלא קליפה לא מהני לי' מילוי ועירוי. והיכא דדרך בה וזפתה עץ ואבן דינם שוה ובעי קליפה ובעי נגוב ושל חרש מילוי ועירוי, (אבל בלא קליפה לא מהני ליה מילוי ועירוי והיכא) דלגבי חרש (מילוי ועירוי) ליכא חילוק בין זפתה ודרך בה לזפתה ולא דרך בה, ודרך בה ולא זפתה עץ ואבן דינם שוה ובעי נגוב וחרש מילוי ועירוי.
<h2>דף סב:</h2>
ההוא גברא דאגר ארבי' לסתם יינן יהבי לי' חיטי באגרי' [כו'] א"ל זיל קלינהו וקברינהו בי קברי, ומסקנא דשכירות לסתם יינם אסור והשוכר חמור להביא עלי' יין נסך שכרה אסור, וכיון שכן אסור לאדם שישכיר לו חביותיו או גתו לגוי לתת בו יין, אבל למכור שרי (דלדידי') [דבדידי'] קא עביד, וכן הלאה. ומה שנהגו למכור חרצנים שבגת לגוים לעשות בה תמדים צריך להזהר שלא יגע גוי בגת דאי נגע בהו אסר את הכל ונמצא משתכר באיסורי הנאה, ואע"ג דתמדים (מאי) [מיא] ניהו ולא מברכינן עלייהו בורא פרי הגפן במגע (משתרו) [מתסרי] דאפי' לא מנסכי, משום חתנות (מהא) [מיהא] איכא, וכל זה חומרא יתירא היא.
<h2>דף סג:</h2>
הא דאמר רב ששת אומר לחמריו ולפועליו צאו ואכלו בדינר זה, צאו ושתו בדינר זה אינו חושש [כו'] ולא משום יין נסך, ואם אמר להם צאו ושתו ואני פורע חושש, אסיקנא דאינו אסור אלא א"כ הקדים לו דינר או נשא ונתן ביד.
<h2>דף עד:</h2>
כללי דקנקנים מפי אדני זקני הרב ר' משולם ז"ל. כל דבר שמכניסו לקיום בין כלי עץ בין כלי חרש דינם שוה וצריכים מילוי ועירוי שלשה ימים מעת לעת או ישון שנים עשר חודש (שם) [שני] ההכשרים שוים, והכי נמי סגי להו בהגעלה, והרב ר' משה ב"ר יהודה ז"ל מייתי בק"ו ציר שורף אור לא כ"ש דהא אסיקנא פ' אין מעמידין [ל"ג ע"ב] שמותר לתת ציר ומורייס לכתחלה לתוך הקנקן כדי לתת לתוכן יין לאחר מכאן לכתחילה, מפני שהציר שורף טעם היין וכ"ש מים רותחים הבאים מכח האור, ועוד ק"ו ומה בשאר איסורים אם נשתמש בהם בחמין אינו ניתר במילוי ועירוי וניתר בהגעלה יי"נ שניתר במילוי ועירוי אינו דין שניתר בהגעלה, וחזינן נמי בפ' השוכר [ע"ד ע"ב] דקא אמר רבא נעוה ארתחו, והחילוק שיש בין כלי עץ לכ"ח הוא בכלים שאין מכניסן לקיום [דכלי עץ] סגי להו בהדחה ואפי' נשתמש גוי זמן מרובה שנה או שנתים סגי להו בהדחה, ומאי הדחה שפשוף שישפשפם בידו בכח, והא מלתא חזינן (בה) [לה] (מיהא) [מהא] דאמרינן בפ' השוכר [ע"ה ע"ב] גבי הלוקח כלי תשמיש מן הגויים דברים שלא נשתמש בהם כל עיקר מדיחן ומטבילן ואי הדחה בעי למימר שטיפה במים כל דהו למה לי מדיחן הא בטבילה איכא העברה במים, אלא לאו ש"מ מאי הדחה שפשוף, וכלי חרש אע"פ שאין מכניסו לקיום אם נשתמש ביה פעם ראשון אסור דלא סגי ליה בשפשוף בלא מילוי ועירוי כדאמרינן כסי רב (אחי אסור) [אסי אסר ורב אשי שרי אי שתי בהו עכו"ם פעם ראשון כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בפעם שני איכא דאמרי פעם ראשון ושני כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בפעם ג' והלכתא] אשתי בהו גוי פעם ראשון ושני אסור ושלישי מותר, פי' כסי של חרס, וקאמר אם נשתמש בו גוי פעם ראשון ושני אסור כלומר אפי' נשתמש בו ישראל פעם ראשון וגוי פעם שני אסור, וטעמא דמלתא משום דכלי חרס בלע אפי' פעם שני אסור, וזה דבר הנראה לעינים בכל יום ו[כד]בלעי טובא בעי מילוי ועירוי, שלישי מותר כלומר אם נשתמש בו ישראל פעם ראשון ושני אפי' נשתמש בהם גוי מכאן ואילך סגי להו בשפשוף, דמפעם (ו)שני ואילך לא בלעי כלל. אבל בדבר המכניסו לקיום אפי' נשתמש בהם ישראל כל ימיו וגוים נשתמשו בהם לפי שעה צריכין הכשר גדול כדאמרינן פ' השוכר [ע"ד ע"ב] כל דבר שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו בי' רבנן. וכלי מתכת דינם ככלי עץ ואי משכחת בהו מכניסו לקיום בעי הכשר גדול, ואי לא בשפשוף סגי להו. והא דאמרינן פ' השוכר [שם] תנו רבנן הגת והמחץ והמשפך של גוים ר' מתיר בנגוב וחכמים אוסרין, [ו]מודה רבי בקנקנים של גוים שהן אסורין ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום, של עץ ושל אבן ינגב ואפי' לרבנן, והרי גת ומחץ ומשפך דדבר שאין מכניסו לקיום הוא ואפילו הכי קאמר דבעי נגוב והכא אמרינן דדבר שאין מכניסו לקיום (ככלי) [בכלי] עץ סגי ליה בשפשוף, יש לומר דהפרש [איכא] בין גת ומחץ ומשפך שהם כלים שמשתמשים בהם מן הגתות שהיין חם ובלע טפי, גת הוא שדורכין בו ומחץ הוא הכלי שדולין בו מן הגת [והלכך גת] ומשפך ומחץ בעי נגוב, אבל שאר כלים דעלמא שמשתמשים בהם כשהיין צונן סגי להו בשפשוף, אבל הנך (כ)שמשתמשים בהם כשהיין חם בעי נגוב, לא שנא תחלת תשמישן ביד ישראל ונשתמש [בהם גוי אחרי כן לא שנא תחילת תשמישן] ביד גוי (אחרי כן) בעי נגוב, והיינו דאמרינן בשלהי פ' ר' ישמעאל [ס' ע"ב] ההוא גוי דאשתכח במעצרתא אמר (רבא) [רב אשי] אי איכא טופח להטפיח בעי הדחה ובעי ניגוב, ומעצרתא היינו גת ואעפ"י שהי' התחלת תשמישו ביד ישראל בעי נגוב מפני שחוזר ובולע ע"י שהיין חם. מיהו בפ' השוכר [ע"ה ע"א] בתר הא מלתא הגת והמחץ אמרינן, הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאים העדשים והלולבין מדיחן ואמרינן עלה כדרך שאמרנו בטהרות כך אמרו ביין נסך. ופר"ש עדשים היינו גת עצמה וכתב דאהא סמכינן דגת שלנו סגי בהדחה, ולפום האי סברא ליכא חלוק בין גת ומחץ לשאר כלים, והא (בפ') [דפ'] אין מעמידין [ל"ג ע"ב] דמשמע כל כלי עץ שאין מכניסו לקיום סגי בהדחה כי הא מתניתא, וההיא מתניתא דגת ומחץ דלאו כהלכתא היא, וכן נמי ההיא דמעצרתא שהצריכוה נגוב. והראב"ד ז"ל משוי חילוק אפי' בכלי עץ בין תחלת תשמישו ביד [ישראל לבין תחלת תשמישו ביד] גוי דכי אמרינן דסגי בהדחה מיירי בתחלת תשמישן ביד ישראל אבל תחלת תשמישן ביד גוי בפעם ראשון או בפעם שני בעי ניגוב, וההוא גוי דאשתכח בי מעצרתא מוקים לה [בפעם שני] והיינו החילוק שיש בין כלי עץ לכלי חרש, בכלי [חרש] פעם ראשון ושני בעי מילוי ועירוי, וכלי עץ סגי בניגוב, וההיא (גוי) [דגת] מוקים לה בפעם שני שלא נשתמש בו ישראל אלא פעם אחת עדיין דאיהו לא משוי חילוק בין גת ומחץ ומשפך לשאר כלים דעלמא אלא בין תחלת תשמישו ביד ישראל לתחלת תשמישן ביד גוי, והא דגת ומחץ מיירי בתחלת תשמישן ביד גוי ובעי נגוב, ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. ובדין נגוב אפליגו בי' רב ושמואל [ע"ה ע"א] ולפי הפי' שכתב רש"י ז"ל שהוא עיקר משמע דכיון דהלכתא (כתו') [כרב] באיסורי, לרטיבתא יהא צריך אפר ומים, ואפר ומים, אבל לדיבשתא סגי לי' (לאפר) [באפר] חדא זימנא, ויעשה מים ואפר ומים בהדי מיא בתראי דטפי בעי הכשר לרטיבתא מיבשתא, ומיהו הרמב"ם ז"ל כתב מדיחן במים ובאפר ארבעה פעמים ואם היתה בהם לחלוחית מקדים האפר למים ואם לאו מקדים המים. וגבי ההוא מתניתא דמי שהיו גתיו ובית בדיו טמאים דאמרינן כשם שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך ואמרינן עלה הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים רשב"ג אומר בשם ר' יוסי מניחן תחת הצינור שמימיו מתקלחין או במעיין שמימיו רודפין וכמה עונה או יום או לילה ואמרי לה חצי יום וחצי לילה ולא פליגי הא בתקופת ניסן ותשרי, הא בתקופת טבת ותמוז, וכן עשו מעשה שהניחו כלי תחת גלגל הטחנה, והעושה כן צריך להזהר שילך קלוח המים בכלו בבת אחת כגון שיסיר ממנו שוליו דאי לאו הכי כיון שיתמלא הכלי מן המים שוב אין בו קלוח ורדיפה. וכלים מזופפין אם הם כלים של עץ שאין מכניסן לקיום צריך קליפה (ואח"כ) [וא"צ] נגוב כדאמרינן [ע"ד ע"ב] גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה של עץ ר' אומר ינגב וחכמים אומרים יקלוף את הזפת ולבסוף ולא כלום אין צריך ניגוב, ואעפ"י דגת צריך נגוב אחר קליפה לא דמי לגת משום שתשמישו חם וכו'. ורבינו תם ז"ל כתב דבכלים של עץ שאין מכניסן לקיום אם הם מזופפין סגי בניגוב ואם של חרש או של עץ ומכניסן לקיום לא סגי להו בהדחה בלא מילוי ועירוי דבחרש אפי' אין מכניסן לקיום האי דינא אית ליה וצריך מילוי ועירוי אחר קליפה משום דאמרינן כבולעו כך פולטו הכי נמי סגי בכלי חרש אפילו מכניסו לקיום, והראב"ד ז"ל כתב דצריכה קליפה ואח"כ מילוי ועירוי, מיהו לר"ש מסתבר דלמילוי ועירוי לא צריך קליפה וכן כתב הרב ז"ל, וראי' לדבר הא דתניא בפרק אין מעמידין [ל"ג ע"א] קנקנים של גוים חדשים מותרים ישנים או מזופפין אסורין גוי נותן לתוכן יין וישראל נותן לתוכו מים וכו', והא התם דקתני בהדיא מזופפין וקתני ישראל נותן לתוכו מים דהיינו מילוי ועירוי ולא אדכר (בין) [בהן] קליפה כלל דמילוי ועירוי מהני בלא קליפה, וכן נמי הא דאמרינן בגמ' [ע"ה ע"א] הני רווקא דארמאי דמזייא מדיחן דעמרא מנגבן דכתני מיישנן אית בהו קטרי (שדי) [שרי] להו דוקא לגבי ישון (הא) [הוא] דאמרינן הכי מפני שטעם היין שנבלע בתוכו אינו יוצא בישון שאין הרוח שולט בו אבל למילוי ועירוי לא צריך למשרי להו מפני שהמים נכנסים לתוכו ומבטלין טעמו וכבולעו כך פולטו, ולהני חבית שלנו שקורין וויישילש אם הוא עושה לו מילוי ועירוי אינו צריך להתיר הפשת[ן] שבו שקורין מלט כמו שאמר הראב"ד ז"ל משום דאמרינן כבולעו כך פולטו, וגם אינו צריך להתיר החגורות שקורין צלקלש משום האי טעמא דאמרינן זה הכלל אין לך דבר דלא סגי במילוי ועירוי לבד מכלי נתר דאמרינן [ל"ג ע"ב] אין להם טהרה עולמית. והרמב"ם ז"ל גריס גבי כסי אשתי בהו גוי פעם אחד וכו' כלומר גוי ששתה יין בכוס אחד ולא הדיחו אלא פעם אחת כו"ע לא פליגי דאסור לפי שאי אפשר שלא ישאר צחצוחי יין בכוס, שלישי מותר, ומכאן שאחר שישתה גוי בעינן הדחה פעמים. ובפי' מכניסו לקיום מסר כלל הר"מ בר' יהודה ז"ל שכל דבר שצריך לטלטלו ולהפכו על צדו בכל פעם ופעם כשמריקים ממנו [מקרי מכניסו לקיום] והשמלש והבראלש וכיוצא בהם אין מקרי מכניסו לקיום מיהו אי סתמינהו ועבדו ברזא ומוציא דרך הברזא ולא דרך הפה מכניסו לקיום (מיהו אי סתמינהו ועביד ברזא ומוציא דרך הברזא ולא דרך הפה מכניסו לקיום) קרינא ביה ובעי הכשר גדול וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובת שאלה. ובהנך שאין מכניסו [לקיום] דאמרינן דסגי להו בשכשוך כתב רבינו שמואל דאם הם נגובים לא בעי ולא מידי, מיהו הראב"ד ז"ל הורה בו לאסור בתשובת שאלה שאם הכניסו לתוכו יין בלא הכשר אסור בשתיה. גרסינן בפ' השוכר [ע"ד ע"ב] רבה כי [הוי] (משכר) [משדר] גולפי (לקרפפא) [להרפניא] סחיף להו אפומייהו וחתים להו אברצייהו, אלמא קא סבר כל דבר שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו בי' רבנן ומש"ה הוי חתים [כי הוי משדר] ממקום למקום כדי שלא יוכל להשתמש בו גוי אפי' לפי שעה, גרסינן בפ' בתרא של ע"ז [שם] גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה. כללא דמלתא אליבא דרבנן דהלכתא כותייהו דגת של אבן היכא דזפתה ולא דרך בה בעי נגוב ובהכי סגי דלא בלע טפי ושל עץ לא סגי ליה בנגוב הזפת (שלא) [אלא] יקלוף הזפת ואח"כ ינגבה דבשל עץ עבר היין בזפת ונבלע בו לפיכך צריך נגוב בגת אחר קליפה וכלי חרש לא סגי לי' בקליפה בלא מילוי ועירוי, מיהו במילוי ועירוי לא בעי קליפה כך דעת הראב"י ז"ל. אך הרב ראב"ד ז"ל כתב דבעי קליפה (לא) [ואז] מהני ליה מילוי ועירוי אבל בלא קליפה לא מהני לי' מילוי ועירוי. והיכא דדרך בה וזפתה עץ ואבן דינם שוה ובעי קליפה ובעי נגוב ושל חרש מילוי ועירוי, (אבל בלא קליפה לא מהני ליה מילוי ועירוי והיכא) דלגבי חרש (מילוי ועירוי) ליכא חילוק בין זפתה ודרך בה לזפתה ולא דרך בה, ודרך בה ולא זפתה עץ ואבן דינם שוה ובעי נגוב וחרש מילוי ועירוי.
